מה כל כך חשוב בנשימה?
אוקיי, קשה לחיות בלעדיה. אבל מה גורם לבני אדם סבירים, חלקם עסוקים ורציניים לכאורה, כמו יובל נח הררי, ליידי גאגא, דוד בן גוריון, לברון ג'יימס, ואפילו מיכל ינאי - להקדיש מאות ואלפי שעות מחייהם לתרגול המוזר שנקרא מיינדפולנס, שבו משום מה קודם כל מנסים להתרכז בנשימה.
בתור יצורים ביולוגיים, כאלה שבאו מהטבע, אנחנו מנסים לעשות שני דברים עיקריים בחיים האלה: האחד, להרגיש בטחון ויציבות. השני, לגדול ולהתפתח ולחוות את החיים. אלא גם שני הדברים העיקריים שתרגול מיינדפונלס מאפשר עם הזמן - בטחון ויציבות, ומשם חקירה והתפתחות. יצא ככה שהראשון (בטחון) מאפשר את השני (התפתחות) - כמו ילד או ילדה שצריכים להרגיש מספיק בטחון כדי לצאת ולחקור ולחוות את העולם.
אז איך יצורים ביולוגיים שכמותנו שומרים על בטחון ויציבות?
קודם כל דרך וויסות ואיזון. או במילים אחרות - דרך זה שאף מרכיב במערכת הביולוגית שלנו לא יהיה יותר מדי או פחות מדי. למשל, איזון בין חום וקור, או בין מאמץ ומנוחה. כדי שיתאפשר איזון כזה, צריך לווסת מרכיבים שנמצאים בעודף או בחוסר.
יפה? יפה. אז מה מאפשר את הוויסות הזה? ואיך כל זה קשור לתרגול מדיטציה ומיינדפולנס?
ממחקרים על מערכות ביולוגיות מורכבות, כמו של יונקים שכמותנו, מסתבר שיש כמה דברים שמווסתים מערכות ביולוגיות כשהן יוצאות מאיזון. למשל:
תנועה – כמו תינוקת בעגלה שמזיזים אותה קצת קדימה ואחורה וזה מאפשר לה להירגע ולהירדם.
מגע – כמו כל אחד מאיתנו, שיכול קצת להירגע ולחזור לאיזון אחרי מגע תומך או חיבוק ממישהו קרוב.
פרקטליות – כמו גלים בים, או היום והלילה. סוג של חזרתיות, משהו שקורה בצורה דומה שוב ושוב ושוב.
למה כל זה בימינו עוד יותר חשוב?
יצא ככה, שבתקופתנו הרבה מהגורמים האלה שעוזרים לנו למצוא וויסות ואיזון, בוא נאמר, לא בשיאם.
תנועה - לרובנו יש כיום הרבה פחות תנועה בחיים מאשר לבני אדם בעבר, אנחנו פחות מזיזים את הגוף ויותר יושבים בפקק או במשרד.
מגע – בעוד יונקים אחרים כמו כלבים וחתולים יודעים לווסת את עצמם יפה מאוד בעזרת מגע, אצל הרבה מאיתנו זה חסר מאוד, והגוף והחיבור לגוף הם משהו שאנחנו נזכרים בו בעיקר כשכואב הגב או כשאכלנו יותר מדי בארוחת שישי.
פרקטליות – גם פה, עשינו קצת בלאגן בביולוגיה. למשל, המערכת שלנו רגילה למעברים סדירים ומאוזנים בין אור וחושך, אבל אנחנו מוציאים אותה מאיזון כשהאור בסלון או במסך מלווה אותנו עמוק אל תוך הערב והלילה.
אז מה לכל זה ולתרגול המוזר של מיינדפולנס והפניית תשומת לב לנשימה?
הו, הרבה מאוד. הפניית קשב לנשימה בתוך עקרונות של תרגול מיינדפולנס, מאפשרת בין השאר חיבור לאותם גורמים שמאפשרים לנו וויסות ואיזון:
1. תנועה - החיבור לנשימה הוא חיבור לתנועה מתמדת, אמנם עדינה, אבל ממש תנועה גופנית. לא נשמע תנועתי כמו חצי מרתון? נכון, אבל למוח, בעיקר לגזע המוח ולמערכת העצבים שאחראים על תחושת הבטחון הבסיסית שלנו - החיבור לתנועתיות של הנשימה הוא מספיק כדי לשלוח מסרים של בטחון ורגיעה.
2. מגע - תשומת הלב לנשימה כרוכה גם בלהרגיש את המגע של האוויר עם הגוף, ובכלל בחיבור לגוף וליכולת לחוש ולהרגיש תחושות שונות ומגע בגוף. בתרגול מדיטציה היכולת הזאת מתרחבת לתחושות נוספות, ובכלל למגע של החושים עם מה שקורה בחוץ ובפנים.
3. חזרתיות - הנשימה היא גם תהליך גלי שכזה, פרקטלי, שחוזר על עצמו שוב ושוב. אוויר נכנס, אוויר יוצא, גוף מתמלא, גוף מתרוקן, קצת עוררות, ואז קצת מנוחה ושחרור, וכל זה חוזר חלילה עד שמתים. החיבור לחזרתיות של הנשימה, תומך את האיזון והוויסות שלנו.
אז הפניית קשב לנשימה, היא לא רק כלי לפיתוח ריכוז ויציבות של התודעה בתרגול מיינדפונלס, זה גם משהו שבאופן ישיר ופשוט תומך ביכולת של המערכת הביולוגית ומערכת העצבים שלנו, לחוות יותר ויותר בטחון ויציבות. ובכן – כדאי.
עוד תכנים והסברים על מיינדפולנס ומדיטציה, על המוח, על מחשבות ומתח ויצירתיות וכאב, ואפילו על חמלה עצמית ועל סוכר, כאן באתר.
