לכולנו יש תפיסות כלומר מחשבות, שהתקבעו כאמת. תפיסות שמציבות לנו תנאים,
שרק כאשר נגיע אליהם מותר לנו לחוש בטוב.
''אני צריכה להרזות בכדי לחוש יפה יותר.''
''כשאהיה בזוגיות אהיה מאושר.''
''אני חייבת להביא את המכה כדי לחיות בנחת.''
''כשאסיים את המטלות שלי אוכל להיות רגוע.''
כל אלו ועוד המון גרסאות של תפיסות, מציבות לנו תנאים לאושר, כאינדיבידואל וכחברה.
בודהה, (האחד שהתעורר בעזרת מדיטציה) מדמה מצב זה לדג ופיתיון.
הדג רוצה בפיתיון בעיוורון מוחלט לקרס שנמצא בתוכו.
אנחנו הופכים משועבדים לרצונות שלנו, במקום ''רוצה'' ו''מייחל'', אנחנו מלבישים עליהם מילים של ''צריך'' ו''חייבת'' ופועלים בהתאם. עובדים קשה מאוד בכדי להגיע ליעד שלנו לפעמים מתוך עיוורון, בלי להרגיש שאולי מה שכל כך ייחלתי אליו יוצר לי סבל, גובה ממני מחירים גבוהים מידי.
אנחנו נאחזים ברצונות שלנו במקום להיות חופשיים לרצונות שלנו.
היאחזות מגיעה מתוך מקום שמגבש את ''האני''. אנחנו עובדים קשה להיות מי שאנחנו, לבנות את הדמות הראויה בעלת ההישגים, התארים, השאיפות וההגשמות. חשוב לנו איך אנחנו נראים כלפי חוץ.
אנחנו מקבלים החלטות שאמורות לשרת אותנו שנים קדימה. למשל, בחירה איזה מקצוע ללמוד. אנחנו בוחרים ויוצאים למסע של שנים עד שנוכל לעבוד במקצוע. לפעמיים זה מרגיש שאנחנו יודעים בדיוק מה מתאים לנו. במהלך המסע, עולים קולות מנוגדים לבחירה שעשינו, ''לא בשבילי עבודה משרדית'' וכן הלאה. האם נמשיך להיאחז כי כבר החלטנו? האם נמשיך להיאחז כי זה נחשב למקצוע טוב? האם אמשיך להיאחז כי איך אתמודד עם השינוי עכשיו?
היאחזות נותנת לנו תחושת של קרקע יציבה, יש יעד ואני בדרך אליו, אני יודע איפה אני ומה אני עושה.
כמובן, שזו רק אשליה. אנרגיית ההשתוקקות מנתקת אותנו מהמצאות בהווה, בכאן ועכשיו ומובילה אותנו להיות ברגע הבא. לרצות עוד. גם כאשר נגיע ליעד אליו שאפנו, אנחנו לא נהיה מסופקים, כי נמשיך לרצות עוד ולחיות ברגע הבא.
כאשר אנחנו מתרגלים מיינדפולנס ומדיטציה אנחנו מתרגלים חיים בהווה.
חיים בהווה אינם חיים נטולי שאיפות וחלומות, מתוך הווה אתה חולם על רצונותייך העתידיים. חיים בהווה מאפשרים לך התבוננות ביעדים ובדרך שלך, ומאפשרים לך ללא היאחזות, ''לחשב מסלול מחדש''.
תרגול מיינדפולנס ומדיטציה מאפשרים חיים בקשב ובדיוק, מגברים את יכולת התבוננות שלנו על הפעולות שלנו ומונעת את האוטומטים בהם אנחנו מרבים לפעול.