לפי הבודהיזם המשמעות של חמלה היא להכיר ולהיות עם האחר בסבלו, מתוך רצון להקל עליו. הדהרמה ("האמת", "הדרך" הבודהיסטית) נותנת מקום מרכזי ביותר לחמלה ובמובן מסוים אפילו רואה בה כעוטפת את האיכויות והתרגולים האחרים הקיימים בה (כמו קבלה, אהבה, בהירות ועוד..).
עוד מאז שהיינו קטנים מדברים איתנו על החשיבות של חמלה כלפי אחרים. במידה מסוימת קל לנו יותר להביע חמלה כלפי אחרים מאשר כלפי עצמינו, ויותר מכך, רבים מאיתנו מסתובבים בעולם בתחושה שאנחנו לא מספיק ראויים ליחס אוהב ותומך, בטח לא מעצמינו.
כך, פעמים רבות במצבי מצוקה או במצבים שלא מצליח לנו כל כך, התגובה שלנו כלפי עצמינו תכלול בתוכה לא מעט שיפוטיות וביקורתיות. יש התנגדות מסוימת לקבל, לאהוב ולחמול את עצמינו. אנחנו נוטים להימנע או להתעלם מהכאב שמבקש מקום... אבל אם לא נהיה בשביל עצמינו קודם כל, איך נהיה בשביל אחרים?
כדי לטפח חמלה עצמית כדאי בתור התחלה דווקא להסכים להישאר שם מעט, במקום הכואב, ולנסות להבין מה מפריע לחמלה מלהיות נוכחת? ממה אנחנו מנסים להימנע? מה מעורר בנו התנגדות?
מיינדפולנס הוא כלי שיכול מאוד לעזור לנו להתקרב לחמלה העצמית, כי הוא מאפשר להיות באיזון בתוך החוויה שלנו- לא להיות מוצפים ומנגד לא להתעלם או להתכחש לחוויה. המפגש עם החמלה כולל את ההבנה החשובה שאנחנו לא יכולים להיות מושלמים ומה שיש- ככה זה בסדר. הבנה נוספת וחשובה שהחמלה מביאה איתה היא שמקור ההנעה שלנו בחיים לא חייב להיות ממקום של נוקשות, תוקפנות או שאפתנות כלפי עצמינו, אלא יכול להיות ממקום תומך ומכיל, עם רצון אמיתי להתפתחות מטיבה.
אז אולי לסיום ננסה לחשוב- איך נוכל להיות יותר עבור עצמינו? אפשר גם לשלב את החמלה בתרגול- לנסות לדמיין אותה ולהרגיש אותה מתפשטת בגופינו, עוטפת אותנו... ואם מתעורר כאב- לנכוח איתו, לחוש אותו, להכיר בו, מתוך מקום של חמלה.
"בזכות החמלה אנחנו לומדים לבטוח ביכולתינו להיפתח לחיים בלי שריון המגן שלנו". (ג'ק קורנפילד/ הלב הנבון).
