רובנו לא עושים הבחנה בין כאב לסבל,
משברי החיים מגיעים אלינו ואנחנו נאלצים להתמודד איתם בדרך כזו או אחרת.
הבודהיזם עושה הבחנה בין השניים ויוצא מנקודת הנחה שכאב הוא בלתי נמנע וטבעי בעולמם של היצורים החיים.
כאמור, מי מאתנו לא חווה פרידה בחייו? בין אם זה דרך מוות ובין אם זה פרידה מתוך בחירה.
מי מאתנו לא חווה חולי בחייו? מי מאתנו לא חווה דחייה בחייו?
אם כן, כאב הוא חלק מחיינו בצורתו הטבעית והוא בלתי נמנע.
אם כך, מהו הסבל?
בודהה מתאר את ההבחנה בין השתיים דרך משל החצים.
החץ הראשון הוא הכאב הבלתי נמנע, אנחנו לא בוחרים בו, הוא פשוט מגיע ומופיע.
חץ ראשון יכול להיות למשל, פיטורין מהעבודה, ציון נמוך בלימודים או כל חווית תסכול כזו או אחרת.
כאשר אנחנו מאשמים את עצמנו או את הסביבה החיצונית שלנו באירועים שקורים ומתרחשים,
אנחנו למעשה מוסיפים עוד חצים שפוגעים בנו.
''אם הייתי עושה כך או אחרת זה לא היה קורה'' ''זה תמיד קורה לי'' ''למה זה מגיע לי'' ''אם רק הבוס שלי היה מקשיב לי'' ''האם אמרתי את הדבר הנכון''.
המוח למעשה מעבד את הסיטואציה ומהרהר על שאלות ומחשבות שאין להם תשובות ממשיות, הרי זה תהיות כלפי העבר וניחושים כלפי העתיד. אנחנו מלקים את עצמנו על המתרחש באמצעות המחשבות שלנו על הכאב\ החץ הראשון ובכך מוסיפים עוד חצים.
אנחנו הופכים את הכאב לסבל. הכאב הוא בלתי נמנע אך הסבל, יש בו מין הבחירה גם אם לא מודעת.
דרך תרגול מיינדפולנס שמשמעתו למעשה, קשיבות ונוכחות ללא שיפוט, אנחנו מתרגלים הכירות עם כאב, אפילו הישארות עם הרגש הזה, לחקור אותו, להתבונן בו, מבלי להוסיף עליו מחשבות מכאיבות.
ניתן לעבד סיטואציות ולהפיק מהן מסקנות גם בלי ליצור סבל על הכאב.
כאשר אנחנו נתקלים בקושי, בתחושה של חוסר נוחות, אפשר לסמן עברנו מהו החץ הראשון, מהו הכאב הבלתי נמנע. לאחר מכן אפשר לסמן מה הם שאר החצים, החץ השני, השלישי וכן הלאה. ועל ידי נוכחות והישארות בהווה ללא שיפוט נוכל להימנע מתוספת של הסבל על הכאב.