מי מאתנו לא חש את התחושה המצמררת הזו שנקראת בדידות
עבור חלקנו היא סיפור חיינו, מרגישים בלתי נראים, מרגישים לבד.
תחושה חוזרת ומוכרת שמלווה אותנו לאורך חיינו.
אנחנו לא בוחרים לחוש בבדידות, אף אחד מאתנו לא הזמין את התחושה הזו ובכל זאת היא מגיעה לבקר.
כאשר היא מתגנבת אלינו אנחנו נעשה הכל כדי לא לחוש בה, בצורה שהיא בלתי מודעת ובצורה אוטומטית. ננסה למלא את החלל על ידי פתיחת המקרר, גלילה באחת האפליקציות, נעשן, נשתה משהו. מתוך רצון כנה להקל על התחושה שלנו, להפוך אותה לנעימה יותר, אנחנו מתמכרים לפעולות אחרות שכביכול ממלאות אותנו. למעשה, הן רק לרגע מטשטשות את תחושת הבדידות.
החיפוש אחר ''פתרון'' ממשיך להזין את המרדף האנושי, ממשיך להזין את חוסר הסיפוק אחרי התחושה ''שיכול להיות לי טוב יותר'', ''יש דשא ירוק יותר'', ''בן\בת זוג טובים יותר'' כן הלאה. זהו דפוס שמסב לנו סבל רב.
מה ייקרה אם נסכים להישאר בתחושה הבדידות?
אם נפסיק להפנות לה גב וניתן לה מקום, מקום של כבוד.
אנחנו מורגלים לחשוב שתחושת הבדידות היא תחושה לא נעימה שדורשת פתרון. אך בדידות היא איננה בעיה, בדידות לא צריך לפתור. וזה נכון לגבי כל חוויה אחרת שעשויה להופיע.
כחלק מתרגול המיינדפולנס ואימון המדיטציה אנחנו מתאמנים על הסכמה להיות עם שמגיע. כמו הר, ניצבים מול מזגי האוויר המשתנים, לא מתווכחים איתם או נלחמים בהם אלא מאפשרים להם להגיע ומאפשרים להם גם לחלוף בצורה טבעית. יש צורך בארבעת עונות השנה כדי לקיים מחזוריות של פריחה וצמיחה. למען זה, צריך גם את הסערה, גם את החום וגם את עונות המעבר. בתרגול מיינדפולנס אנחנו מתייגים את המחשבות כמחשבות וכך יכולים להימנע מסחף או דרמה שנובעת ממחשבה.
אין ספק שהתיידדות עם הבדידות והתמרתה, מנוראית לתחושה מצננת היא עניין של תרגול.
אם אתמול לא הצלחתי כלל לשבת עם התחושה והיום הצלחתי להיות עמה כמה שניות, זו דרך. דרך של אומץ, של שחרור התניות של שנים בתוכנו.
''למה לגרש החושך? והרי הוא ילד טוב'' החלונות הגבוהים.